התקופה הבראשיתית של הלידה, מציאת מוהל מומלץ , טקס ברית המילה – הכל כבר מאחוריכם, עכשיו אתם יחד עם המתנה הנפלאה שקיבלתם. איך ממשיכים מכאן? מה השלב הבא? איך מרגילים את התינוק מקטנות למשמעת ואיך מחנכים?
כל זאת ועוד במאמר שלפניכם…
החינוך הוא משימה נעלה המוטלת על כתפי ההורים הצעירים, שלרוב גם הם עדיין ילדים…
הרצון לחנך את הילד טבוע בכל הורה השואף בכל מאודו לחנך היטב את בנו. החינוך הוא גם חכמה עמוקה. זאת לא מלאכה הניתנת לניחוש ותעיה. מלאכה זו דורשת לימוד ותשומת לב מרובה, פעמים רבות היא דורשת גם ייעוץ והכוונה עם איש מקצוע.
הרב וולבה בספרו זריעה ובניין בחינוך מתייחס לשני היבטים שונים בחינוך ילדים: צמיחה ובניין. אם רוצים שהילד יצמח לעקרונות מסויימים צריך לזרוע בו את היסודות הללו עוד בעודו רך בשנים.
חז"ל מביאים את הדוגמא להורים השואפים לגדל את בניהם לתורה, אז מגיל קטן מאוד צריכים לזרוע בילד יסודות של תורה: "קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה וקריאת שמע. תורה מה היא? תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". זוהי הזריעה, שורש הדיבור שלו יתחיל מהעקרונות שאנו שואפים שלאורם הוא יגדל ויתפתח. כשם שזרע באדמה זקוק לאור וחום, גשם, כך גם הילד זקוק לחום ואהבה מצד הוריו, יחס של עידוד וטיפוח ומעל הכל – הדוגמא החיה של ההורים שגם הם הולכים בדרך בה הם רוצים להנחיל לבניהם.
השלב הבא הוא הבניין. לאחר שזרענו את היסודות הרצויים יש צורך להמשיך ולבנות את הילד ע"פ גילו, כוחו ויכולותיו. יש מדרגות בבניין האדם ואי אפשר לדרוש מילד דברים שמצד גילו אינו מסוגל להם עדיין. דבר זה עשוי לגרום לפגם גדול בהתפתחות הרוחנית והנפשית של הילד. בניין האדם מותאם ע"פ שלבי התפתחותו. הדוגמא שחז"ל מביאים לרעיון זה היא: " בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא". יש להתאים את הדרישה ליכולת הלימודית של הילד ולא לדרוש ממנו את מה שאיננו מסוגל לעשות.
על ההורים מוטלת מלאכת הזריעה והבניין גם יחד. מצד אחד לזרוע בדיוק את מה שאנו רוצים לקבל לכשיגדל, ומצד שני לבנות את אישיותו בשלבים ובסבלנות. הצירוף של שני הדברים יחד הוא מלאכת החינוך.
חשיבות רבה נודעת לעיתוי של החינוך. חז"ל התייחסו לחשיבות של העיתוי הנכון בחינוך הילד. כשהוא מתחיל לדבר מיד אביו מלמדו את הפסוק "תורה ציוה" וכד'. אם לא תופסים את העיתוי הנכון שבו ניתן לזרוע בילד את זרע האמונה, הרי זה כאילו קוברו. כשם שאם מאחרי את המועד של זריעה בקרקע כשהיא מוכנה אז מפספסים את הזריעה המשמעותית. כשהילד מגיע לשלב מסויים שהוא יכול לקלוט משהו, צריכים לתפוס את הרגע הזה של שעת הכושר וללמדו.
אם כך פני הדברים, הרי שכל הורה חייב להכיר את התקופות השונות בחיי הילד והתפתחותו ולהתאים את הדרישות שלו מהילד בהתאם לשלב שבו נמצא החניך. דוגמא מאוד נפוצה שניתן להביא כאן היא הגמילה מטיטולים, ניקיון הגוף. אימהות שמנסות לגמול את הפעוט בשלב שהוא עדיין אינו בשל עלולות לגרום נזק להתפתחות שלו. יש לחכות בסבלנות לרגע שבו הילד יראה בשלות וגם רצון לכך ואז הדבר ילך בקלות ובמהירות.
דוגמא נוספת היא הישיבה המשותפת סביב שולחן שבת. הורים רבים רוצים שהילד הרך ישב שעתיים ויותר בסעודת שבת, והדבר הזה הרבה מעבר לכוחותיו. ההכרח עשוי לגרום דווקא לתוצאה הפוכה והכפיה עשויה לגרום למרד ופריקת עול. אין לדרוש מהילד דבר שהוא מעבר ליכולותיו ע"פ הגיל בו הוא נמצא.
חינוך הוא תהליך שצריך להיות לטווח ארוך. החינוך למשמעת מתחיל כבר מהיות התינוק בגיל שנה. כבר אז הוא לומד את משמעותה של המילה "לא". ההורה צריך לשקול בפלס את הצורך בשימוש של המילה הזו. הכלל הוא כמה שפחות לומר את המילה "לא", אבל אם כבר אמרתם "לא " אז לכו עם זה עד הסוף. כך מתחיל החינוך למשמעת בגיל הרך.
דבר נוסף שעלינו לזכור הוא שמה שאנו זורעים בשנים הראשונות של החיים, גילאי שנתיים-שלוש ומעלה, היחס שאנו בונים ביננו לבין הילד בשנים הללו, הוא שיקבע את התוצאות שנפגוש בגילאי ההתבגרות של הילד, קרי: גילאי 14-15. אם מתנהגים לילד בן שנתיים בתקיפות, מכים אותו, צועקים עליו ודורשים ממנו מעבר ליכולותיו, הורסים את היחס החם של הורה-ילד. ייתכן מאוד שבשלב הזה עדיין לא ירגישו ההורים בחיסרון של חינוך זה, אבל בגיל מאוחר יותר הדבר ייתן את אותותיו בחוסר שיתוף של הילד את הוריו בכל מיני דברים, בחוצפה וכד'. הדבר גורם נזק גדול לילד ומסב צער להורים.
החינוך של הילד בשנות חייו הראשונות צריך להיות לטווח הארוך. בשנים אלו יש לעמול על בניית מרקם יחסים חם ואוהב בין ההורה לילד, ודבר זה יעמוד להם בשנים הקשות של גיל ההתבגרות. לפעמים באמת נראה שהרבה יותר קל ומהיר להשיג משמעת מהפעוט הקטן ע"י סטירה בלחי, אבל יש לזכור, שאת מחירה נגבה בגיל מאוחר יותר.
חובה לציין שאין הכוונה כאן לחנך להפקרות ולתת לילד לעשות ככל העולה על רוחו. ילד בהחלט צריך לשמוע את המילה "לא", צריך לקבל סמכות הורית ברורה גם בשנות חייו הראשונות. אבל יש הבדל בין לחנך ילד מתוך כבוד ומשמעת לבין לאלף ילד מתוך פחד ואיומים.
"חנוך לנער על פי דרכו"
ההורים צריכים לגלות את תכונותיו של הילד, לעמוד על טיבן ולחנכו בהתאם לכך. כל ילד הוא עולם ומלואו ושונה מאחיו ואחיותיו. ההורים צריכים להיות קשובים לכל ילד כהוויה חד פעמית ולחנכו ע"פ נטיותיו ותכונותיו ולא לחנך את כל ילדיהם בצורה אחידה ע"פ מתכון קבוע.
הגמרא (שבת קנו.) מביאה "האי מאן דבמאדים יהיה גבר אשיד דמא (מי שנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים), אמר רב אשי אי אומנא (יהיה מקיז דם: רופא), אי גנבא (יהיה ליסטים) אי טבחא (יהיה שוחט) אי מוהלא (יהיה מוהל). כלומר הילד נולד עם תכונה מסויימת ובידיו לכוון את נטיותיו או למשהו חיובי כמו: מוהל, רופא, שוחט, או למשהו שלילי: רוצח, אבל להקיז דם הוא חייב כי זה בטבעיות שלו. הבחירה בידיו וביד הוריו לנתב את אופיו לטוב או לרע.
