דברי הספד שכתבתי לע"נ של מוהל יקר ואהוב הרב אברהם אשטמקר שהיה המוהל של יבנה שנקטף מאיתנו בטרם עת, שהייתה לי הזכות להיוועץ בו וללמוד ממנו. במלאת שנה ללכתו.
איפה יש עוד אנשים כמו האיש ההוא,
קטונתי מלהספידו, אבל לא יכולתי שלא לנסות לכתוב את אשר על ליבי, לזכרו של האיש האהוב והנערץ הזה, שהיה ומנהיג קהילה, רב, עורך חופות, מוהל ביבנה שנים רבות ואיש של עשיה. אני פה לרבים-רבים, שאיבדו אדם יקר, מוהל מומחה, שהיה איש צנוע ונעים הליכות, מאיר פנים ואהוב על הבריות. שהיה עבורם ברגעים של שמחה ובזמנים הקשים ביותר. שליווה אותם בבריתות כמוהל וזכה לחתן אותם ולהיות רב מחתן וזכה למול את ילדיהם, העיר יבנה איבדה כלי חמדתה, יקיר העיר יבנה ויקיר עדת בני ישראל יוצאי הודו בארץ. שמו הלך לפניו, בכל מקום אליו הגיע. אך הוא תמיד ברח מן הכבוד, הגיע לקיים את מצוותו ולחזור הביתה, ליבנה.
מאז פטירתו אני מהרהר בלי סוף בדמותו של זה שנקרא בפי רבים מתושבי העיר יבנה, המוהל של יבנה, שהיה מודל לחיקוי, שהייה דמות מלאת הוד, שמחה ואופטימיות, לצד דאגה לאחר ולב רחב כפתחו של אולם.
אחרי פטירתו פגשתי – ושמעתי רבים- שהכירו אותו באירועים השונים: בבריתות בחופות באזכרות בטקסים שהיה עורך. הכאב, הגעגוע, כל אלה קיבלו משמעות עמוקה יותר, כמו חץ בלב.
דלה שפתי מלתאר את האיש, את המוהל, שהיה נקרא בפי רבים מתושבי יבנה המוהל של יבנה, שהיה נעים הליכות אהוב ונערץ על מכריו. ענוותנותו, צדקותו, דרכו, זכויותיו, אצילותו ומעשיו הכבירים. שהיה מאיר פנים ומקדים שלום לכל אדם והיה עונה לכל שואל בסבלנות.
דאג לשמר את המסורות של אבותיו ולהנחילם לדור הצעיר, ערך סידורים, טרח והביא ספרים לדפוס, ניהל קהילה למופת שהיה לה למנהיג מסור ואהוב שידע לשמר את המסורת ולקרב את האנשים והכל עשה בדרכי נועם ובנתיבות שלום. בבית הכנסת שבו התפלל 40 שנה ובמיוחד לפני החגים שבאים להתפלל מערים שונות רק כדי לשמוע את קולו המיוחד בתפילות הימים הנוראים: בראש השנה וביום הכיפורים. גאוותו הגדולה הייתה לראות בחגים את בית הכנסת מלא באנשים, ללחוץ להם את היד ולחבק, לדבר עם הקטנים ולכבד כל אדם.
בכל ערב שבת דאג לערוך קידוש בבית הכנסת על מנת להוציא ידי חובה את אלו שאינם יכולים לעשות קידוש בבית.. כאב לו מאוד בתקופת הקורונה שלא יכל לעשות כמנהגו
החיבה שלו הייתה לעשות שבע ברכות מיד בסיום תפילת שבת בבוקר לחתן וכלה. שאולי הם לא יזכו לעשות לבדם ולכן היה יושב עם כל הקהל בבית הכנסת ועורך קידוש לכבודם.
בית הכנסת של הקהילה ביבנה שאותה הנהיג עשרות שנים היא הבית השני שלו. היה חשוב לו לגור בסמיכות לבית הכנסת שאותה הוא טיפח ואהב.
גר בצינעה ובפשטות בבית קטן בבנין ישן ללא מרפסת וללא מעלית, לא רצה לשדרג את ביתו לא רצה וילה ולא בית חדש, והעיקר להיות קרוב לבית הכנסת וקרוב להוריו שאותם כיבד ודאג להם עד יומם האחרון.
כשהייתי אברך צעיר הגעתי ליבנה, ביקשתי להיות מוהל מומחה. הייתה לי הזכות ונשיאת החן לקבל ממנו אוזן קשבת, ללא שהכרתי אותו- ביקשתי ממנו שילמד אותי את אומנות המילה, שהוא-היה מוהל מומחה ותיק ומנוסה, זכיתי למצוא חן בעיניו ונפשי נקשרה בנפשו-התאהבתי בו. הוא קירב אותי אליו כאילו הייתי בנו ולימד אותי את רזי המקצוע וכל זאת לשם מצווה, בחינם וללא כסף.
הוא היה בשבילי כמו מלאך: לימד, עזר, תמך, עודד, כיוון, המליץ והקשיב עם הרבה סבלנות ובפשטות שהייתה בו. וכל זה-מבלי להכיר אותי וללא תמורה! ויותר מכך-היה דואג ומפרגן, למרות שהייתי מתחרה שלו הייתה לו עין טובה כלפי ולא פחד ממני, כשלא הסתדר לו או כשהוא היה תפוס, היה מפנה אלי את הלקוחות שלו-שהיו נאמנים לו, ואף היה מעביר אלי בריתות וחופות וממליץ עלי בתור מוהל ועורך חופות לאחרים.
אני יודע כמה אנשים כמוני "חייבים" לו, הוא בנה אנשים, פירגן, עודד, תמך, עזר והכל בלי להחזיק טובה לעצמו.
ראיתי איש חסד, בעל לב גדול, איש משפחה וחבר לדוגמא, שחי בצנעה ולא חיפש כבוד, ואת הכל עשה מתוך חיוך עם מאור פנים וסבלנות גדולה. שלא גבה ליבו ולא רמו עניו, שראה והתייחס בכבוד לכולם לא התגאה ולא נישא מעל אנשים אחרים.
היה אדם חרוץ שבכל מקום בארץ שהזמינו אותו היה הולך כדי לקיים את מצוות המילה,
היה מוהל בשבת ביבנה חינם בלי כסף וללא תמורה. כמעט בכל שבוע היו מזמינים אותו להיות מוהל בשבת ביבנה ולעשות ברית בשבת הוא היה מסתובב בין בבריתות בשבת ביבנה בכל מקום שהזמינו אותו, כשהיה בא למחרת לטפל בתינוק היה מסרב לקחת כסף.
כאות הוקרה לפועלו בעיר יבנה הנציחו אותו ע"י קריאת שם הרחוב שמוביל לבית הכנסת על שמו, בטקס נכחו נכבדי העיר בניהם ראש העיר ורב העיר. שם סיפרו בשבחו ועל ההחלטה לקרוא את הרחוב על שמו סיפרו על תרומתו הרבה לקהילה ועל שהיה מוהל בשבת ביבנה בחינם גם כשנתנו לו כסף על ברית בשבת היה מסרב לקחת והיה אומר שזו המצווה שלו. ראש העיר מר רועי גבאי סיפר שהוא היה המוהל של ילדיו ופעם אחת היה לו ברית בשבת ביבנה הוא בא למול אותו בשבת ברגל למחרת כשבא לבדוק את התינוק הם רצו לשלם לו והוא לא הסכים לקחת כסף.
היה ממצדיקי הרבים שהיה מאיר ומשפיע לזולת, שידע לקרב אנשים בעבותות של אהבה מתוך הארת פנים פשטות וענווה, כאהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף.
למרות שהלוויה שלו הייתה באחד מימי שישי הקצרים בחורף כשירד גשם הגיעו המונים מכל הארץ כדי ללוותו שהרגישו שהוא נגע בהם.
פעמים רבות כשאני מגיע לבריתות אנשים מדברים עליו בהערצה הם אומרים לי המוהל שלנו זה הרב אברהם מוהל מספר אחד אם הוא היה חי היינו לוקחים רק אותו.
אני לא אשכח אותו. הוא היה קודם כל אדם. מוהל, רב, חבר, אח, יועץ ומדריך.
נשארנו עם חלל גדול וצער עמוק על "חבל על דאבדין" ובעיקר "ולא משתכחין".
אסיים במשפט שאיתו הוא היה מסיים כל דרשה שלו בשבת: "בזכות הדברים שאמרנו נזכה לראות ישועות ונחמות ונראה משיח צדקנו במהרה בימינו אמן".
חותם בכאב,
עופר עקיבא
